אז והיום (חוויות ותובנות מהדרבי של מנצ'סטר)

חזרתי ביום שבת לדרבי של מנצ'סטר, שבע שנים אחרי ה-3:4 המטורף של מייקל אואן. וויין רוני, שכבש אז בדקה השנייה, ואנטוניו ולנסיה, שנכנס כמחליף בזמנו במחצית השנייה, נותרו השרידים היחידים ביונייטד (קאריק שנכנס ב-2009 בתוספת הזמן לא שיחק הפעם). סיטי הייתה מתעשרת חדשה והפכה את הסגל לגמרי מאז. פבלו סבאלטה שהיה אז על הספסל נכנס בשבת האחרונה בתוספת הזמן והוא השריד היחיד מהסגל שנכלל במשחק ההוא.

אז מה השתנה בשבע שנים? הרבה מאוד.

אלכס פרגוסון קיפץ על הקווים (היה אז ילדון בן 68) ועלה לשחק עם אנדרסון האימתני שיחזיק לו את מרכז המגרש. זה עבד. בשבת פול פוגבה הציג יכולת "אנדרסונית" ולא הצליח לגבור על פרננדיניו הבלתי מתעייף.

ב-2009 כל שבעת השערים נכבשו על ידי שחקנים בריטים. ואל תשכחו שמדובר על עידן בו הזרים כבר השתלטו על הפרמייר-ליג באופן מוחלט. רוני, פלטשר, אואן, בארי ובלאמי הוכיחו שגם לנגרים מהאי הגשום הזה יש מה למכור. וגם גיגס תרם שלושה בישולים.

במבט לאחור, סיטי בנתה את עצמה מאפס עם הרבה כסף, לקחה שתי אליפויות, העיפה את המאמנים שזכו ובסופו של דבר הנחיתה את גוארדיולה שמקבל תקציב בלתי מוגבל. חצי השעה הראשונה הספיקה לניצחון באולד טראפורד, שפעם היה מאיים יותר, כנראה בגלל האיש על הקווים. מוריניו לא יהיה פרגוסון אבל עושה רושם שהוא האיש המתאים ביותר להחזיר ליונייטד את ה-fear factor הכל כך חשוב.

וזלאטן. לא נשתמש בשם המפורש. טוב, כן נשתמש. יש בו משהו cantona-esque.

ומה לא השתנה? אוהדים מלוכסני עיניים עם צעיפי חצי-חצי.

img_1993וזה הטקסט שכתבתי ב-ONE.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.