איך הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב את ברצלונה

לפני עשר שנים (ויום אחד) זכתה מנצ'סטר יונייטד בטרבל. עשור מאוחר יותר זוכה בתואר המשולש ברצלונה וכנראה שאין קבוצה ראויה ממנה לעשות כן. התוצאה של היום מבאסת, אין כל ספק ולמרות זאת משמח אותי שקבוצות שמפגינות כדורגל חיובי ומלהיב זוכות בשלל המרובה ולא קבוצות אנטי-כדורגל.

המשחק נגמר מהר מאוד. יונייטד עשתה סימנים של שליטה אבל ברצלונה שלפה ראשונה ועם כבר במערבונים עסקינן צריך לבחור הטוב הרע והמכוער של המשחק. הטוב הוא כמובן אנדרס אינייסטה ששלט ללא עוררין במרכז המגרש וניהל את הקטאלונים כמו מנכ"ל מצליח וחיוור במיוחד.
הרע הם בעצם רעים. 2 חומות מגן שתפקדו רוב העונה כיחידה אחת וברומא נעלמו עקבותיהם. מדובר כמובן בצמד הבלמים ריו וידיץ' ונמניה פרדיננד. גם ואן דר סאר ירצה לשכוח את הערב הזה (50% הצלחה בגמרים זה לא רע).
לתפקיד המכוער (תרתי משמע) נבחר קרלס פויול, שלא כיבד את מעמדו הרם של המשחק ובשורה של משיכות זמן וצלילות הגעיל אותי עד מאוד. הזמר האיטלקי הנערץ, אנדראה בוצ'לי, ששר לפני תחילת המשחק מסר לבלוג: "מעולם לא ראיתי שחקן כל כך מלוכלך כמו פויול".
למרות שהנורבגי סידר לבארסה את העלייה לגמר כל זה שייך כעת לפח הזבל של ההיסטוריה. אמנם הייתי מצפה מגוורדיולה לשלוח זר פרחים מהודר לאדון אוברבו אך כל הקרדיט מגיע לו ולשחקניו שב-90 דקות הצליחו לגבור על אלופת אנגליה, אלופת אירופה ואלופת העולם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.