ברוחו של הקפטן

אני מודה, לא ראיתי משחקים רבים של מרקוס רוחו. הדוגמית שהייתה במונדיאל לא מספיקה כדי לקבוע אם הוא שחקן שישדרג את מנצ'סטר יונייטד, את זה נוכל לבחון בטווח הארוך. עוד לפני כן, כבר במשחק הקרוב הוא אמור למלא את המשבצת של טיילר בלאקט האגדי בשלישיית ההגנה, שנראתה פריכה בהפסד לסוונסי.

אני רוצה להתייחס דווקא להתנהלותו של רוחו, לפחות על פי התקופה האחרונה. הארגנטיני החרים אימונים של ספורטינג ליסבון ובכך לחץ על קבוצתו לשחררו ליונייטד. אלכס פרגוסון אמר שהוא נהג להחתים שחקנים במידה רבה על פי האופי שלהם, ולא רק על פי היכולת במגרש.

ההתנהלות של רוחו מזכירה במידה רבה את ההתנהלות של הקפטן החדש של יונייטד, וויין רוני, שאמור לשמש דוגמה ומופת לשאר השחקנים. ובפועל? ואן חאל מינה לתפקיד את זה שביקש לעזוב פעמיים, רק בשביל להתמקח בהצלחה על שדרוג השכר למימדים מפלצתיים. אני לא אומר שרוני לא ראוי לתפקיד. עולם הכדורגל המודרני כבר פחות "ערכי", נאמר זאת כך. ראיין גיגס למשל, סמל הנאמנות (לפחות לקבוצה, לא לאישה), מעולם לא הוזכר כמועמד להיות קפטן. גארי נוויל, רוי קין ונמניה וידיץ' התאימו בהרבה.

בחזרה לרוחו. לשחקנים שמגיעים אחרי מחנה האימונים בדרך כלל לוקח יותר זמן. עכשיו הוא יצטרך ליצור תיאום מיידי עם דה חאה, סמולינג, ג'ונס ואוואנס במשחקים לא פשוטים מול סנדרלנד וברנלי (ואולי גם MK דונס). שיר חדש כבר קל למצוא: Marcos Rojo is a red.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.