"פול גאסקוין הוא המיוחד", פותח ז'וזה מוריניו את הסרט התיעודי על גאזה.

אחרי שעה וחצי של אישיות מרתקת בעלת מבטא מזעזע, קיוויתי לגלות מה הוביל לאותו הרס עצמי סטייל ג'ורג' בסט.

כמעט כל קטע ארכיון חושף את מה שכבר ידענו על גאסקוין – הטאץ' הנפלא הזה. אותו מגע קסם של קאנטונה, ז'ינולה והנרי – שלושה צרפתים שהביאו לפרמייר-ליג ניחוחות אחרים. קצת לפניהם הופיע גאזה. אנגלי שיכור ומסומם, שמנמן, אבל איזה תענוג על הדשא. וכמובן יש את הדמעות בטורינו במונדיאל 90', הבעיטה החופשית מול ארסנל בגביע ב-91' והגול ההוא מול סקוטלנד ביורו 96'.

From Editor: #england's women have been preparing for their #worldcupsem… #soccer http://t.co/ybBvRRqFub pic.twitter.com/sPIE7mKVr4

— Russell Peters (@dsoccerreport) June 30, 2015

אז את הסיבות העמוקות להידרדרות לא מצאתי, ומה כן? בעיקר טיפוס שכבר קשה למצוא היום בעולם הכדורגל הציני, שחקן רגשן בעל תשוקה מטורפת למשחק ובורג אחד חסר בקלבסה.

"המיוחד", קרא לו מוריניו. הסרט עצמו לא כל כך מיוחד, לא מאוד מחדש, אבל בהחלט שווה צפייה.

"גאסקוין" / אנגליה 2015 / 87 דקות