האביר

סר בובי רובסון הלך לעולמו ואפשר רק להצטער שאין עוד הרבה מאמנים בסדר הגודל שלו – גם מבחינת האישיות וגם כאיש מקצוע.

רובסון היה שייך לדור אחר של מאמנים, בתקופה בה לקבוצות היה יותר סבלנות כלפי מאמנים ושחקנים. 13 שנה באיפסוויץ' ועוד 8 שנים בנבחרת אנגליה זה דבר שלא הולך בקלות. למרות הטורניר המשמים, סר בובי הצליח להגיע עם אנגליה עד חצי הגמר באיטליה 90', הישג שרק חולמים עליו כיום.
בימים אלו אין הרבה מאמנים אנגלים מחוץ לאי הבריטי (אם סטיב מקלארן עדיין ראוי להיקרא מאמן). רובסון יצא למסע של כמעט עשר שנים באירופה לאחר שעזב את נבחרת אנגליה כולל ברצלונה והשפעה כבירה על המתורגמן האלמוני שלו דאז ומאמן אינטר בהווה.
ניוקאסל יונייטד עשתה טעות מאוד גדולה כשפיטרה את רובסון ב-2004 (ופיספס במעט את המשחק מול עבאס סואן ובני סכנין בגביע אופ"א). אפשר להגיד שתהליך ההתדרדרות של המגפייז התחיל אז והושלם עם ירידת הליגה לפני מספר חודשים. הקבוצה אותה ראה כילד במגרשים, החליטה לוותר על שירותיו בגלל פתיחה לא טובה של העונה. הסבלנות התקצרה, המשחק השתנה.
רובסון מתקשר אוטומטית לצד הטהור של המשחק, ללא טונות הציניות והרפש שמסתובבים היום ברחבי הגלובוס. הוא זכה בתואר האבירות ביושר, כשעמיתיו מוקירים אותו ומפרגנים לו עוד בחייו. בשנתיים האחרונות כבר ידע כיצד ומתי בערך יסיים את חייו וניסה להנות מכדורגל במגרשים כמה שיותר. איש כדורגל אמיתי והגון ובאנגליה כבר מתחילים להתגעגע אליו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.