זהות במלכודת

יותר משהיה זה ניצחון שהחזיר אותה לארבע הגדולות, מנצ'סטר יונייטד נלחמה באצטדיון האמירויות על הזהות החדשה שלה. זו כבר לא קבוצה שמסתערת בכל עונה על האליפות, לפחות כרגע. בעידן פוסט-פרגוסון, מנצ'סטר יונייטד לא רוצה להפוך לארסנל של אחרי 2004 ובטח לא לליברפול של אחרי 1990.

קשה להגיד עדיין אם ואן חאל שיקם את ההריסות של דייויד מויס (בהצלחה לסוסיאדד). מה שבטוח – האמונה בצעירים נותנת לו הרבה נקודות זכות אצל האוהדים. אני משוכנע שבעקבות גל פציעות כזה, פרגוסון היה משחק עם קשרים (כמו פלאייני או קאריק) בתור בלמים ולא זורק את מקנייר או בלאקט למערכה. גם ההכנסה של ג'יימס ווילסון מראה על המשך הקו בו נקט ההולנדי במשך כל הקריירה שלו.

ובצד המפסיד, אחד האוהדים הכי שרופים של ארסנל שאני מכיר, עדי מאירי, היה במשחק וכתב:

אני לא יודע אם זו הארסנל הכי גרועה של השנים האחרונות. שער אחד שלה מול דה חאה הנהדר בחצי השעה הראשונה והיא משייטת לניצחון. מה שכן – ונגר לא מצא את הנוסחה המנצחת כדי לחזור להתמודד על האליפות. ואני ממש לא משוכנע שמאמן אחר יכול לעשות זאת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.