חמישה משחקים בשישה ימים

אחרי ארבע וחצי שנים בלי אנגליה החלטתי שיש גבול וחייבים לנסוע לממלכה.
המטרה: כמה שיותר כדורגל בכמה שפחות זמן
היעדים: לונדון, ליברפול ומנצ'סטר
הפרטנרים: אחי ואחותי
15.9.09 צ'לסי – פורטו (או: האקסיות של ז'וזה)
מה כבר יכול להיות רע כאשר האלופה של 2004 מתמודדת מול הקבוצה שחושקת בגביע בפעם הראשונה? מדד רמת הדציבלים של האוהדים הראה כי המשחק היה צריך להיגמר בחמישייה קלילה של פורטו: האוהדים הדי מנומנמים של צ'לסי נבלעו בים הצעקות של אוהדי פורטו הרעשניים. בכל זאת, אופ"א החליטה שהתוצאה תיקבע על המגרש.
הגשם, שלא הורגש במהלך השבוע, החליט להכות חזק בסטמפורד ברידג', אולי זכר לגמר ההוא במוסקבה. התבוננתי היטב בג'ון טרי. הקפטן נראה בטוח מתמיד ואחרי שנה וחצי הטראומה מזמן מאחוריו. העונה הוא רוצה את הגביע עם האוזניים הגדולות בעזרת מאסטר אנצ'לוטי – המומחה של אברמוביץ' לענייני ליגת האלופות.
בביקור הקודם שלי בברידג' נפלתי על צ'לסי-ברצלונה האגדי. הייתי צריך לעסוק קודם כל בהנמכת ציפיות. מהדקה הראשונה היה ניתן להבחין במוטו של צ'לסי לעונת 2009/2010: יעילות מעל הכול. ואם ג'ון טרי הוא מיסטר צ'לסי, אז פרנק למפארד הוא מיסטר יעילות. בלי מניירות ובלי קשקושים הנווט של הכחולים מנהל את המשחק. וכשהוא חלש אז צ'לסי מאבדת כיוון.
ה-0:1 של אנלקה בפתיחת המחצית השנייה היה מוצדק והיווה המשך ישיר ללחץ מהמחצית הראשונה. צ'לסי לא חיפשה את השני והאלק החזק והאימתני (והירוק?) היה מסוכן וכמעט מצא את הרשת של צ'ך. בסיום צ'לסי סגרה עוד ניצחון והמשך של פתיחת עונה מוצלחת במיוחד.
16.9.09 ליברפול – דברצ'ני (או: יוסי יוסי)
הביקור השני שלי בעיר החיפושיות הוליד גיחה למוזיאון של ארבעת המוזיקאים הענקיים האלה. המוזיאון (ביטלס סטורי) ממוקם באלברט דוק (או אלברט דוח במבטא סקאוזרי כבד) – איזור המזח של העיר שהפך לאתר תיירות פופולארי. בערב נסענו לראות את מקור הגאווה השני של העיר – ליברפול פוטבול קלאב.
על שירת ה-you'll never walk alone כבר דובר הרבה ועדיין לא מספיק. כל אוהד כדורגל חייב לנכוח בטקס המרשים הזה, גם אם הוא לא אוהד ליברפול. למרות התשוקה של האוהדים בכל משחק בית, האדומים של רפא הסתפקו בנמנום קל וניצחון מזערי משער של חיית העבודה דירק קאוט.
לפני המשחק חשבתי כך ואחרי המשחק אפשר לקבוע בוודאות שיוסי בניון שני בליברפול רק לג'רארד וטורס. הישראלי לא ספר את המגנים באגף שלו אך לא הצליח לעשות את הפעולה המכרעת של גול או בישול. אפשר גם לקבוע בוודאות שלוקאס לייבה הוא השחקן הגרוע בקבוצה. הברזילאי היה ברמה של ההונגרים ואולי אני פוגע בהם באמירה הזו (מצטער לא התכוונתי לפגוע… אני דווקא אוהב גולאש…).

דברצ'ני היא הקבוצה הכי חלשה בליגת האלופות על פי דירוג הנקודות של אופ"א. כל זה לא הפריע כמובן לסניור בניטס להתבצר לקראת הסיום ולא לחפש את השני (והשלישי והרביעי). החילוף של בניון במסצ'רנו ושל קאוט באאורליו בחמש הדקות האחרונות היה צפוי כמו עוד עונה בלי אליפות באנפילד. יש הרגלים בחיים שלא משתנים.
17.9.09 אברטון – א.א.ק אתונה (או: שישה שופטים!)
גודיסון פארק קרוב פיזית לאנפילד ורחוק ממנו בכל שאר הפרמטרים. האפקט לא אותו אפקט וגם הקבוצה שמשחקת בו אמנם נחמדה אך לא מספיק טובה. לפחות היו ארבעה שערים אחרי היובש של היומיים הקודמים. אברטון הגיעה להתאוורר באירופה כשהיא ממוקמת מתחת לקו האדום בפרמייר-ליג והיוונים שימשו מצע נוח להתאוששות כחולה.
שני שחקנים הרשימו אותי במיוחד וגרמו לי לחשוב כמה שנים קדימה: מרוואן פלאייני ישחק באחת הגדולות של אירופה. לבלגי אין הרבה חסרונות והוא טוב התקפית והגנתית באותה מדי. בנוסף, לא יהיה מסוכן מדי להמר שג'ק רודוול יגיע לנבחרת אנגליה. הקשר הנמרץ שורף שטחים ומוסיף שליטה מצויינת בכדור. עידן פוסט ג'רארד-למפארד לא רחוק מדי והגיע הזמן לסמן יורשים.
26,747 צפו ב-0:4 של מויס ושחקניו. אפשר להוסיף גם שני אנשים בתכלת, שמשום מה לבשו אותם מדים כמו של השופט הפולני ועמדו ליד הרחבות. מיסייה פלאטיני יכול לפתוח חברת קוסמטיקה כי השינויים שהוא עושה עד עכשיו בכדורגל האירופי הם לצרכי תפאורה בלבד.

גביע אופ"א הפך לליגה האירופית, שני שופטי רחבה נוספו אבל שום דבר באמת לא השתנה. השופט הראשי והקוון (ואם באמת יש צורך, אפשר להיעזר בשופט הרביעי) מספיקים ואם הכוונה לכסות את קו השער אז עדיף להשתמש בטכנולוגיה מאשר בעוד שני ניצבים שעומדים ליד השער.
19.9.09 ארסנל – ויגאן (או: פנג שוי בסגנון ונגר)
אחרי כמעט 48 שעות (!) מורטות עצבים בלי משחק, איצטדיון האמירויות האיר לנו פנים וגם השמש קרנה מאושר. ארסנל באה אחרי שני הפסדים במנצ'סטר והוציאה את העצבים על ויגאן האנמית עם רביעייה. עד עכשיו ורמאלן הוא בינגו של ונגר. בלם טוב עם סיומת של חלוץ לא יכול להזיק. למרות שהשחקן הטוב ביותר של ארסנל ישב ביציע (ארשבין הענק), התותחנים הראו שויגאן קטנה עליהם.

חמישה ימים לפני המשחק הלכנו לסיור באיצטדיון האמירויות. להייבורי היה קסם משלו ולמרות זאת ההיכל המדהים שבנתה ארסנל שווה כל פאונד. הארכיטקט של וומבלי הבריק גם באשברטון גרוב וחברת הבנייה דאגה שהאמירויות ייבנה בזמן בניגוד לאיצטדיון הלאומי. קשה להשוות בין אולד טראפורד ואנפילד לאמירייטס. זה כמו להשוות עולל בן שלוש לקשיש בן מאה.
יותר מכל מועדון אחר באנגליה, ארסנל מתקיימת בצלמו ובדמותו של ארסן ונגר – אפילו יותר מאלכס פרגוסון במנצ'סטר יונייטד. המנג'ר הצרפתי היה שותף מלא בבניית המגרש החדש: ונגר למד ביפן כל מיני פנג שוי או בולשיט דומה והחליט לעצב את חדר ההלבשה בצורה אליפטית וכל מיני החלטות מוזרות כאלה.

ונגר הוא פריק של שליטה: השחקנים של ארסנל עולים למגרש עם אותו אורך שרוולים- ארוך או קצר. אין בחירה אישית. זה תורם להרמוניה הקבוצתית, כנראה. ואגב, פברגאס מחליט כקפטן עם איזה שרוולים עולים. נראה לי שקצת שוכחים שם לפעמים מהמשחק עצמו מרוב הפרטים השוליים. לפחות יש האצלת סמכויות.
20.9.09 מנצ'סטר יונייטד – מנצ'סטר סיטי (או: כל נדרי)
הייתי מודע היטב לעובדה שזה דרבי מנצ'סטר הכי מדובר של עשרות השנים האחרונות. הייתי גם מודע לכך שחזרה של קרלוס טבס במדים תכולים תזכה לתגובה חריפה ורצינית מהסטרטפורד אנד. יחד עם ריח הצ'יפס והבצל המטוגן הייתה תחושה באוויר שמשהו חזק עומד להתרחש על הדשא. אבל שום דבר לא הכין אותי למה שהולך לקרות במשחק.
ימים ספורים לפני יום הכיפורים אני רוצה לבקש סליחה ממייקל אואן. אמנם נתתי לו פתח מילוט אבל כבר סגרתי לו את סיפור הקריירה מוקדם מדי. ותודה לאלכס פרגוסון שהוציא אותו מתהום הנשייה המכונה ניוקאסל יונייטד. הרגע המופלא מהדקה ה-96 גרם ל-70,000 איש לעבור חוויה מיסטית הדומה לזו שיעברו האדוקים ב"כל נדרי" בעוד כמה ימים. קשה בכלל לתיאור.

למי שבינתיים אני לא סולח זה בן פוסטר – עד שיוכיח אחרת. השוער המחליף שייך בינתיים לאסכולה של מאסימו טייבי, רוי קרול ומרק בוסניץ' ולא לזו של אדוין ואן דר סאר ופיטר שמייכל. פרגוסון נותן לו צ'אנס וזמן – אני כבר איבדתי את הסבלנות לגביו.
קרלוס טבס היה בטוח שהאוהדים עוד זוכרים לו את הימים היפים ולא ישרקו לו בוז. כנראה הוא לא מבין שלאף אחד לא משנה העזיבה עצמה. אם היה עובר לארסנל/צ'לסי/ריאל מדריד/נוטס קאונטי הוא היה מתקבל יפה באולד טראפורד. מעבר לסיטי או ליברפול גורר את התגובות הצפויות. לפחות יצא לו משחק טוב, בישול ומפגש נוסטלגי עם החברים אברה, פארק ואנדרסון.
שבעת השערים נכבשו על ידי בריטים בלבד. צריך להזכיר את הנתון הזה לכל מי שמספיד את הכדורגל והליגה האנגלית באומרו שהזרים השתלטו על כל חלקה טובה. נכון, ב-11 של ארסנל מול ויגאן לא היה אף אנגלי והמנג'ר הוא צרפתי בכלל. בכל זאת, רוב האוהדים אנגלים ורוח המועדון נמצאת מעל הכול.
ונסיים בראיון מיוחד של כוכב הדרבי דארן פלטצ'ר שמסר לבלוג: "היי".


4 thoughts on “חמישה משחקים בשישה ימים

  1. Mr Kate

    ואו אני מבין שממש נהנית. היה חסר לי לקרוא אצלך, ברוך שובך לארץ האורוות והקופסאות.

  2. בני גלובינסקי

    אכן היה מדהים. בקרוב אחזור לכתיבה שוטפת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.