מבחן השנתיים

שנתיים פחות חודש ומאות מיליונים אחרי, מנצ'סטר יונייטד פגשה את סאות'המפטון באולד טראפורד. נכחתי בזמנו במשחק, הוא נגמר ב-0:1 לסאות'המפטון ויונייטד של ואן חאל נראתה נורא. באותו הרכב פתחו שניים שפתחו גם ב-0:0 – דה חאה ולינגארד. אפילו שמות נשכחים כמו קמרון בורת'וויק ג'קסון, פאדי מקנייר ועדנאן ינוזאי שיחקו.

אני רוצה להגיד שהרבה השתנה מאז. אני רוצה לקוות שיונייטד נמצאת בגרף של שיפור. התחבטתי עם עצמי. המסקנה הסופית: ההפסד ההוא היה הרבה יותר משמים ומדכא מאשר התיקו היום. אתה מצפה מיונייטד להיות דומיננטית ולנצח אחוז גבוה של משחקים, בטח במשחקי בית נגד קבוצות מהחלק התחתון של הטבלה.

ב-20 יום שחלפו מאז הדרבי כל האוויר התפנצ'ר. כל הרוח יצאה מהמפרשים. ממשחק שניצחון בו היה מוריד את ההפסד לחמש, סיטי תעלה ל-17 הפרש על יונייטד. המבט למעלה  מדכא את השחקים כנראה כי נגד ברנלי וסאות'המפטון זה נראה הרבה פחות טוב.

כמובן שראשו של מוריניו לא צריך להיות בסכנה. יש לבצע את השינויים הדרושים. מחיטריאן לא נראה בכיוון. יש סדרה דוקומנטרית בערוץ של יונייטד שנקראת when the floodlights fade על שחקני עבר כמו דג'מבה דג'מבה. מחיטריאן זכה לתוכנית המוקדשת לו לאחרונה (נסעו איתו לארמניה) ואולי הוא התבלבל בתוכנית.

באופן כללי, בלי קשר למי יגיע ומי יילך, הייתי רוצה לראות הרבה פחות רוטציות. 8-9 שחקנים קבועים ועוד שניים-שלושה מתחלפים. מדברים הרבה על עייפות, אבל לא זכור לי שגארי נוויל או דני ארווין היו עיפיים ונחו.

ופוגבה, כשיתחשק לו, הוא עוד יהיה שחקן העונה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.