שחקן של פעם

ג'ון טרי הוא שחקן של פעם. במובן הטוב של המילה. הוא קצת גזען וקצת חלאה וקצת בוגדוני וקצת מנהיג וקצת סמל וקצת אגדה. באוברול – 100 אחוז דושבג. אם מתייחסים ליכולת נטו על הדשא הוא באמת בלם טוב ויציב. גם בשנים האחרונות. הוא זכה להוביל את צ'לסי שזכתה באליפות אחרי 50 שנה, והוסיפה עוד אחת וגם דאבל עם שמיניות וחמישית קלילה.

הייתי בטוח שג'רארד וטרי יסיימו את הקריירה בליברפול ובצ'לסי. מסתבר שהמועדונים שלהם לא רוצים שהם ימשיכו. אז ג'רארד נסע לאמריקה ואני מניח שטרי יילך בעקבותיו. למרות שמעבר לווסטהאם, בה שיחק בקבוצת הנוער, יהיה נחמד יותר. הוא לא אחד מהחלשים בעונה החלשה של צ'לסי. הוא בטח לא אשם בכישלון של 2015/16.

צפיתי בטרי מקרוב מספר פעמים, כולל בפעם ההיא שהוא ניצח את ברצלונה ב-2005 עם שער מכריע ושנוי במחלוקת ב-2:4. תמיד מדרבן, תמיד מעודד, תמיד אהוב על ידי אוהדי צ'לסי, תמיד שנוא על ידי השאר. בשבוע שעבר באצטדיון האמירויות הוא ניצח שוב את ארסנל, בפעם המי יודע כמה. דקה לאחר שריקת הסיום הוא עשה את דרכו לעבר אוהדי צ'לסי שסוגדים לו, טפח על הסמל בחולצה, מחא כפיים, ואז כנראה קיבל את ההודעה שהחוזה שלו לא יוארך. צ'לסי שאחרי טרי תהיה בעלת פחות זהות ממה שהיא היום. שזה ממש שואף לאפס.

וההחלקה ההיא במוסקבה… פרייסלס.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.