תודה לך: קפטן, מנהיג, אגדה

פוסט אורח מאת אלון שאול

יצא לי לכתוב לא מעט על ספורט. סיקור של עוד משחק בליגת העל, טור דעה חזיתי על הקבוצה אותה אני אוהד, כתבות צבע על מלחמות אזרחים, מתאגרפים משחר ההיסטוריה וערים ספרדיות בסוף העולם, ימינה. יצא לי לצפות באינספור משחקים, לקרוא ניתוחים טקטיים רבים, לצחקק משמועות בצהובונים האנגליים, למצוא גיבורים במקומות לא צפויים ולצלול לאזורים חשוכים של העולם המופלא של הספורט.

כשאתה מוסר את ליבך לעולם הזה, אתה נופל ברשת שממנה אין דרך לצאת. אתה נופל לקסם שממנו אין מנוס, אבל אם אתה באמת שוקע לתוך מפץ הרגשות הזה, אתה יוצר קשר אמוציונאלי שהוא מעבר לעוד צלחת, טבעת או העפלה היסטורית. אתה מוצא את עצמך בורר בספרי ההיסטוריה, מעיין במאמרים שכוחים ומתבונן בתמונות הישנות. אתה צופה בראיונות של אנשים רנדומליים שמספרים את הסיפור שלהם, על האהבה שלהם שפרצה ברגעים נתונים, שכביכול שייכים רק להם. אבל אתה, איכשהו, מרגיש שייך. מרגיש שזה גם כן שלך, מרגיש – שאתה חווית את זה, מתוך עמקי נשמתך. זה מה שקרה לי עם ליברפול, זה מה שקרה לי עם סטיבן ג'רארד.

הדור של היום, שלמען האמת – גם אני שייך אליו, לא כל כך מצליח להבין את ההילה הגדולה סביב המרסיסיידרס. הרי שכבר 25 שנים הקבוצה הזאת לא זכתה באליפות אנגליה, ופרט להבלחה גרנדיוזית ב-2005 בליגת האלופות, קשה להבין מה הסיפור הגדול סביב הסקאוזרים. בדיוק בגלל זה, צריך לעשות את הצעד הנוסף, לעבור את מכשול ארון ההצלחות ולהגיע לעולם רומנטי יותר, יפה יותר, בו ליברפול היא יותר מעוד מועדון, אלא תאגיד של סיפורים ורגשות של עיר מנוגדת להוויה האנגלית, תאגיד שסחף אחריו לא רק את תושבי כור ההיתוך הבריטי על שפת הנמל, אלא עוד מיליוני אוהדים מרחבי העולם.

וכאן נכנס לתמונה סטיבי ג'י. ייתכן והיו שחקני מרכז מגרש עם יכולת מסירה טובה יותר, ראיית משחק רחבה יותר, מהירים יותר, חזקים יותר, מתקלים בצורה מדויקת יותר. ייתכן והיו קשרים עם יכולת בעיטה חזקה יותר ויעילה אף יותר. ייתכן, אבל הם לעולם לא יהיו כמוהו. כי סטיבן ג'רארד הוא לא עוד שחקן כדורגל, אלא נציג של קהילה, גיבור טרגי של חברה שמרגישה מקופחת משחר ההיסטוריה. הוא עוד ילד מהשכונה שרק חלם על היום שבו האותיות L.F.C יתנוססו על חולצתו ממש מעל ללב. עוד שריד של קרבות החיים משכונות העוני, שרק פינטז על היום שבו יעלה על כר הדשא באנפילד וישמע את קריאת העידוד ההיסטרית מ-'הקופ', את הסימפוניה שמתפרצת מגרונותיהם של 45 אלף יושבי האצטדיון שצועקים בריש גלי – אנחנו תמיד איתך, תמיד איתכם. לעולם לא תצעדו לבד.

יש רגעים שבהם אתה לומד להעריך דברים מסוימים בחיים מעבר לערכם החומרי. בין אם זה כדור רעוע מגיל 6 עם חור בצד שאיכשהו נותר בחדר ללא שימוש, או כרטיס למשחק הראשון שצפית בקבוצתך האהובה, גם אם היא שיחקה נורא באותו המשחק. אלו דברים שפיתחו ערך בסקאלה אחרת לגמרי – סקאלה של סנטימנטליות, של חיבור רגשי, זיכרון ורגש. סקאלה שרק אתה יכול לאמוד אותה ודווקא בגלל זה, אותם דברים שווים הרבה יותר.

אני לא באמת זוכר את המשחק הראשון של ליברפול בו צפיתי. אני רק זוכר שמשהו היפנט אותי אל המסך. יכול להיות שזה היה הכדורגל השוטף על כר הדשא, יכול להיות שהיה זה הסאונד המדהים ששורר באצטדיון בזמן שהאוהדים האדומים יוצרים אווירה שאין שנייה לה בממלכה. אבל אני גם זוכר שמשהו מגנט את עיניי דווקא אליו. אל סטיבי. אולי זאת העמידה בגאון, יכולת ההנהגה, השליטה בקצב המשחק, הפיכחות והתעוזה. אבל אולי, רק אולי, הייתה זאת העובדה שהוא היה עוד אחד מעשרות אלפי הצופים שיושבים ביציעים. אולי היה זה הניצוץ בעיניים שמראה על ההתרגשות שלו בכל פעם שהוא שיחק לנגד עיניהם של הסקאוזרים ביציעים. כנראה הייתה זאת הנאמנות, החיבור, ההרמוניה. אלו מושגים שלא בהכרח שייכים לעולם הספורט, אבל הם כן – במימד עמוק יותר מעוד כדרור או עוד בעיטה אל השער.

אני זוכר את עצמי אינספור פעמים יושב מול המרקע בזמן שליברפול מפשלת בעוד משחק ליגה, ורק מחכה לניצוץ. "קדימה סטיבי, תן לי רק עוד קסם אחד". איכשהו תמיד המחשבה הזאת עוברת לך בראש. זה בכלל לא משנה אם משחקים אצלך בקבוצה שחקנים כמו לואיס סוארס, מייקל אואן, ג'ון ארנה ריסה, צ'אבי אלונסו, חאבייר מסצ'ראנו, סטיב מקמנמן, פרננדו טורס, ג'יימי קארגר, סמי הופייה, רובי פאולר, לואיס גארסיה או דירק קאוט. אתה גם זוכר את הסרטונים שראית של קווין קיגאן, של איאן ראש וקני דלגליש, אבל הלב שלך יוצא לבן הדור שלך, לקוסם שלך, לקפטן שלך. כי לא משנה כמה פעמים אתה כבר ראית אותו מכשף את הדשא כשהקבוצה הייתה על הקרשים, הלהט הזה, הציפייה הזאת לעוד רגע של קסם, לעוד התפוצצות של רגשות, לעוד פנייה לקהל באמירה דוממת של: "הגעתי מכם כדי לשחק עבורכם, כדי לרגש אתכם, כדי לנצח בשבילכם", הציפייה הזאת – תמיד חיה וקיימת.

היום, כשילדים חולמים להיות כוכבי כדורגל, הם חולמים על הטכניקה של מסי, על הכדרור של ניימאר או על הבעיטה של רונאלדו. אבל בשורה התחתונה, אנחנו לא חיים בעולם החלומות הזה. אנחנו חיים במגרש המוזנח ליד הבית, בו 4 אבנים גדולות הופכות בן רגע לשני שערים. אנחנו באים מתוך קהילות שונות, מרקעים שונים. גם אם המוח רוצה את הגיבורים שמהללים היום בתקשורת באופן יום-יומי, הלב רוצה משהו חזק יותר. הלב רוצה להיות סטיבן ג'רארד מקומי.

דור השחקנים שמייצגים נאמנות, שמייצגים אהבה לקהילה, שמייצגים הקרבה בלתי פוסקת ואינספור ויתורים במהלך הקריירה לטובת האיש הקטן, הולך ונעלם. הכסף יכול להמשיך ולהפוך את עולם הספורט למכני יותר, לעולם שבו סופרים הצלחות, שבו מתעדים ביצועים ולא רגעים, אבל הוא לעולם לא יעלים את האנשים, את הסיפורים, את החיבור הזה לו אנו כל כך כמהים. את כל זה מסמל סטיבן ג'רארד, ואת תקופת הקסם הזאת נזכור לעד. לא כי זכינו בה בהרבה תארים, לא כי היינו בה עדים להרבה הצלחות, אלא בגלל שהתרגשנו בכל פעם שהוא עלה על הדשא וכי ידענו להעריך איזו אגדה רצה ללא דופי על הדשא, בשבילנו.

אני רוצה להגיד לך תודה סטיבן ג'רארד. גילוי נאות: אני יותר איש של כדורסל מאשר איש של כדורגל, אבל עזרת לי להגיע לרמת חיבור אחרת לחיידק הלא מרפה הזה, שנקרא ספורט. עזרת לי לאהוב יותר, להתרגש יותר. עזרת לי להבין יותר למה אני אובססיבי כל כך, למה אני בודק את אפליקציות הספורט השונות בכל 5 דקות, למה קפצתי מהספה 50 פעם במשחק כששיחקת נגד ק.פ.ר ונגד נוריץ', למה בכיתי כשעודד קטש ניצח את מכבי בגמר היורוליג, למה בכיתי כשהקבוצה שלי, הפועל ירושלים, הפסידה את תואר האליפות ברגעים האחרונים בגמר ההוא מול מכבי, למה לא הצלחתי להירדם אחרי שדאלאס זכתה באליפות ב-2011, למרות שהייתי לוחם ומפקד בצבא ולא ישנתי כמה לילות ברציפות, למה שאלתי את עצמי "למה לא ריצה?" כל כך הרבה פעמים אחרי איבוד הכדור של הסיהוקס בסופרבול האחרון, למה אני עדיין מתרגש בכל פעם כשאני שומע את השדר האנגלי צועק "!AGUERO" רגע לפני שהארגנטיני הקטן מעניק לסיטיזנס את אחת האליפויות המרגשות בהיסטוריה של הספורט. כי יש מימד נוסף לספורט, מימד יפה יותר. היום, כשאני טבוע עמוק בפנים, אני לא רוצה לצאת.

כשהתחלתי לכתוב את המאמר הזה, לא היה לי מושג איך להתחיל אותו ובטח לא היה לי מושג איך לסיים. חשבתי וחשבתי, הקלדתי, מחקתי, קמתי מהמחשב בכעס וחזרתי. בהיתי במסך, חיפשתי במעמקי מוחי את המילים הנכונות והרגשתי קפוא. דווקא אני, החופר מהרצליה. אז עם כל הכבוד ל"מובן מאליו", לא הצלחתי למצוא רעיון טוב יותר, ראוי יותר ונכון יותר, כדי לסיים את ברכת התודה הזאת. אז תודה לך: קפטן, מנהיג, אגדה.

Walk on through the wind, walk on through the rain
Though your dreams be tossed and blown
Walk on, walk on with hope in your heart
and you'll never walk alone
YOU'll NEVER WALK ALONE

2 thoughts on “תודה לך: קפטן, מנהיג, אגדה

  1. בני גלובינסקי

    יש לי יחסים אמביוולנטיים עם הרבה שחקנים, בעיקר עם יריבים ישירים של מנצ'סטר יונייטד. ברור שתמיד הרגשתי צורך לשנוא את ג'רארד, בתור כל מה שמייצג את ליברפול. התיעוב הגיע לשיא ב-2010 כאשר העניק לצ'לסי את האליפות על מגש. אבל… כמעט תמיד ידעתי להפריד ולהעריך את היכולות שלו כשחקן ואפילו כמנהיג. ובגלל זה אני יכול להזדהות עם אלון ועם אוהדי ליברפול על סיום דרכו של סמל ענק. אני עברתי את זה עם פרגוסון, נוויל, סקולס וגיגס (ואולי אפילו קאנטונה).

    לא ראיתי את משחק ההחלקה המפורסם בעונה שעברה. הייתי באותו זמן בחו"ל. האינסטינקט הראשון היה לשמוח לאיד, מה יכול להיות יותר טוב מזה. אבל האנגלו-פיל, עמוק בפנים, לא נתן לשמחה להיות מושלמת. יכול להיות שהיה אחוז או שניים שהצטערו, שהנה הלכה האליפות שהבנאדם הזה חלם עליה מגיל 0 בערך.

  2. פלג בויום

    בני היקר

    אכן ג'רארד הוא סמל. מייצג זן נכחד של שחקנים שאשכרה משחקים עבור המועדון בו הם נולדו כל חייהם.

    וזה היופי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.